<h1>רבינו יהונתן מלוניל — חולין</h1>
<h2>דף ד:</h2>
[חולין ע"ד ע"ב] אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו כדפי' בפי' המשנה שהיתר החלב אנו מוכיחין מחלב ושתי כליות האמורים באשם דכי היכי דחזינן דלא מיקרי חלב לענין קדשים לא מיקרי חלב לענין איסור סקילה [צ"ל כרת]. אוסר בדמו דלא אשכחן ביה מקרא שנליף ממנו שום היתירא ולפום האי סברא יש לנו לאסור גידו היכא דהוי בן תשעה חדשים והוא חי במעי אמו אע"ג דנשחטה אמו כי היכי דאסרי' בדמו שיש בו כרת. ומי שהיה מתיר בדמו לא היה מתירו באכילה אלא לומר שאינו ענוש כרת אע"ג דבדם התמצית איכא כרת אליבא דר' יהודה אבל בדם השליל ליכא כרת דלר' יהודה דם התמצית דאית ביה כרת נפקא ליה מריבויא מכל דם דהוה יכול למכתב ודם לא תאכלו וכתב וכל דם לרבות דם התמצית וכל היכא דמחייב אדם הנפש כגון בהמה מעליא מיחייב אדם התמצית וכל דם השליל דם התמצית מיקרי ומשום הכי לא מיחייב עליה כרת אבל איסורא איכא ולדעת ר' יוחנן איכא אליבא דר' יהודה כרת.
<h2>דף טו.</h2>
[חולין פ"ב ע"א] שחט פרה ואחר כך שני בניה סופג שמונים שכיון שנשחטה האם על כל בן ובן חל איסור אותו ואת בנו ומי ששחט שניהם בשתי התראות לוקה שמונים. שחט שני בניה תחלה ואחר כך שחט את האם אע"פ שחל על האם שני איסורין משום שני בניה כיון דליכא אלא מעשה אחד לא לקי אלא ארבעים דאע"ג דכתיב אותו ואת בנו והכא הוי בנו ואותו אפילו הכי מחייב דהכי מוכח בגמרא. שחטה ואת בתה ותכף היה חייב משום אותו ואת בנו ואחר כך שחט את בת בתה וחייב משום אותו ואת בנו. סופג שמונים. כשני זיתי חלב (הן) בשתי העלמות הוא. שחטה ואת בת בתה ולא עבד שום איסורא בעולם ואחר כך שחט את בתה שהיא אמצעית שחלו עליה שני איסורין אחד משום אותו ואת בנו ואחד משום בנו ואותו סופג את הארבעים לבדו דהא ליכא אלא מעשה אחד אע"ג דמשום שני שמות שאין דומין זה לזה הן. וסומכוס סבירא ליה דלוקה שמונים כיון דמשום שני שמות הן דזהו גופין מוחלקין בלשון הגמרא והיינו דלא פליג סומכוס ברישא ששחט שני בניה ואחר כך שחטה דאינו סופג אלא ארבעים דהתם מעשה אחד ושם אחד הוא.
<h2>דף יח.</h2>
[חולין מ"א ע"ב] השוחט לשם עולה וכו' השוחט חולין בחוץ לשם עולה שחיטתו פסולה שכיון שדבר שנדר ונדב הוא הרואה אומר עכשיו הוא מקדישה ושוחטה לעולה ויאמר קדשים בחוץ מותרין לפיכך גזרו רבנן עליה ופסלוה אבל מן הדין הוא מותרת שהרי הוא אינו מקדישה בלבו כלל. ואע"פ שהוא בעצמו יודע האמת שלא נתכון להקדישה אפילו הכי אסרינן ליה משום חשד הרואים אותו ואפילו יאמר בפני עדים תחילה אין כונתי להקדיש בהמה זו אע"פ שאומר לשום עולה לשם שלמים אם שחטה בפני אחרים אסרינן לה לבהמה אבל אם לא היו שם כי אם העדים לבדם לא אסרינן לה דהוי דומיא דבעלי מומין דלא אתי למיטעי ואפילו מאן דגזר בגמרא אפילו בבעלי מומין התם הוא משום דזמנין דמכסי ליה למומיה ולא מינכר אבל בעדים לבדן ליכא למיטעי. לשם אשם תלוי. אשם תלוי הוא הבא על הספק חיוב כרת כגון דאיכא שתי חתיכות לפניו ואכל אחת מהם ואמרו לו עדים שאחת מהם היתה של חלב ואין ידוע איזו מהן אכל אי נמי אשתו ואחותו עמו בבית ובא על אחת מהן וכסבור לבוא על אשתו ונחלף לו ולא ידע למחר על איזה מהן בא שהיו שתיהן במטה אחת והוא לא היה יודע שהיה שם אלא אשתו מביא אשם תלוי להגין עליו מן היסורין עד שיודע לו אם חטא ודאי ויביא חטאת, ובגמרא פריך הא לאו בר נידר ונידב והרואה עצמו יודע שאין בדבריו כלום שאין אדם מביא אשם תלוי אלא אם כן בא מעשה ספק אסור כרת לידו ואם היה בא לידו כבר נשמע לכל וכיון שלא נשמע לכל נמצא שאין בדבריו ממש לעיני כל הרואה ומתרץ הא מני ר' אליעזר היא דאמר אדם מביא אשם תלוי בכל יום אע"פ שלא נודע לו בודאי שבא ספק לידו לפי שבכל יום ויום אדם עומד בספק חטא ולפיכך יאמין לו הרואה שמתכוין הוא להקדישו לשם אשם תלוי לכך גזרו בו רבנן. לשום פסח ואע"פ שזמנו קבוע שאינו ראוי להקריבו עד י"ד בניסן אפילו הכי גזרו רבנן שכיון שאדם יכול להפרישו כל זמן שירצה ואם יקריבנו לפני י"ד אפילו בעזרה זבח פסול הוא וכל שכן בחוץ יש לחוש לחשד הרואה. לשם תודה שהוא דבר שנידר ונידב (הוא) שאם בא נס לידו והוא רוצה להביא תודה להודות לשם שהצילו עושה ומחייב להביא עליו מ' חלות גזרו נמי בכך שאיפשר שניצל מסכנה ולא נודע לכל כי אם לו לבדו לכך יאמין בו הרואה שמתכוין לשם קדשים ובכולן שחיטתו פסולה לא שנא תמימים ולא שנא בעלי מומין דזמנין דשדי כסותו על מקום המום ולא מינכר ואתי למישרי קדשים בחוץ. ודוקא שחיטתו פסולה דאסורה באכילה אבל בהנאה שריא דהא מן הדין אפילו באכילה שריא דהא לאו שוחט קדשים הוא ודי לנו כשגזרנו עליו איסור אכילה. ור' שמעון מכשיר דלא גזר משום מראית העין. אבל בשוחט לשם הרים לשם גבעות וכו' לא פליג ר' שמעון אפילו [דהוי] משום גזרה דדמי לתקרובת ע"ז לפי שהשוחט לשם הרים וגבעות כונת השוחט לגמרי למה שמוציא בפיו ואפילו הכי לא מיתסר בהנאה דלא אשכחן הר שיהיה אלוה כדאמרינן [ע"ז מ"ה ע"א] אלהיהם על ההרים ולא הרים אלהיהם אבל באכילה אסורה משום דדמי לתקרובת ע"ז ובהא אפילו ר' שמעון מודה אבל בשוחט לשם עולה וכו' שלא היה פי המקדיש ולבו שוין פליג ר' שמעון ושרי אפילו באכילה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין וכו' ת"ק קתני לה וקמ"ל שאע"פ שאין לאותו המחשב שותפות בזאת הבהמה אפילו הכי גזרינן משום חשד שסוברין שיש לו בה שותפות ויכול להקדישה. השוחט לשם חטאת וכו' לשם חטאת שלא היה מחויב חטאת שאם היה חייב חטאת נודע היה לכל או לשם אשם ודאי היה נודע לכל וכיון שלא נודע הרואה יודע שאין כוונתו למה שמוציא בשפתיו. לשם בכור ומעשר, וזה אין תלוי בהקדש אדם דבכור קדוש מרחם ומעשר השבט מקדשו. לשם תמורה ואין לו זבח בביתו ואיך ימיר אותו אם אין לו זבח לפיכך בכל הני לא גזרו בהו רבנן שום פסול בעולם כיון שאין הדבר תלוי בידו. זה הכלל הנידר ונידב וכו' תנא זה הכלל לאיתויי לשם עולת נזיר שמא תאמר הא לא שמענו שנזר קמ"ל שהרואה אומר נזר בצנעה. וזה הכלל דבר שאינו נידר ונידב וכו' לאתויי לשם עולת יולדת שמא תאמר אימא אפילו [צ"ל אפולי] הפילה אשתו ונגזור מפני חשד הקדשים בחוץ וקמ"ל כיון שאין בידו להביא עולת יולדת אלא אם אכן [צ"ל כן] הפילה ודאי לא יטעה בדיבורו הרואה כיון שלא נודע לו שהפילה דכל דבר גדול כזה יש לו קול ומדלא שמע לא אתי למישרי קדשים בחוץ.
<h2>דף כב.</h2>
[חולין ק"ט ע"א] הכחל קורעו ומוציא את חלבו. בין שהוא כחל של מניקה ובין שאינו של מניקה. ומפרש בגמרא סדר קריעתו בשתי וערב וטחו בכותל אם ירצה לאוכלו בקדרה אפילו בלא בשר אלא הוא לבדו דכיון שרוצה לבשלו בקדרה יפלוט החלב שבו ואחר כך יחזור הבשר ובולע אותו. ואם ירצה לאכלו בצלי בקריעה שתי וערב סגי אע"ג דלא טחו בכותל. וקמ"ל מתני' שאם לא קרעו כלל לא לצלי ולא לקדרה אינו עובר עליו ללקות על אכילתו ולא על בישולו דלאו חלב מיקרי דחלב שחוטה דרבנן היא. ומפרש בגמרא דלא דוקא אינו עובר עליו דה"ה דהוה ליה למיתני לא קרעו מותר לגמרי דאפילו איסורא דרבנן ליכא דהא אפילו נסחט ממנו ויצא לא אסרינן ליה אלא מדרבנן כל שכן השתא שמובלע הוא החלב ולא פירש אפילו איסורא דרבנן ליכא דהאי דאמור רבנן לכתחלה קורעו ומוציא את חלבו משום סרך בשר (בחבר) [בחלב] גמירה הוא דאמרינן אי נמי דלא יהי רגיל בחלב שחוטה הוא דאסרי רבנן. הלב קורעו ומוציא את דמו אפילו בלב עוף שאין בו דם אפילו כזית מצרכינן ליה לקורעו ולהוציא ממנו כל אותו הדם הכנוס בחדרי הלב משום דחצי שיעור אסור מן התורה. לא קרעו אינו עובר עליו בלאו וכרת דבלב עוף שאין בדמו כזית מיירי והכי מוקים לה בכריתות (דף כ"ב) אבל בלב בהמה כרת נמי מחייב אם לא קרעו לאחר בשולו ואכלו אבל אם קרעו לאחר בישולו מותר הלב לפי שהלב חלק הוא ואינו בולע והכי אמרינן בפסחים (דף ע"ד) שאני לב דשיע.
[חולין ק"ט ע"ב] גר' במס' כריתות (דף כ"ב) תנן התם כלומר במסכת חולין לא שנו אלא לב עוף שאין בדמו כזית. אבל בלב בהמה שיש בדמו כזית אם אכלו בדמו חייב כרת. מיתיבי... משיבין התלמידים על זה מן הבריתא שאומרת דם הלב הרי זה בלא תעשה ואיך אמרת למעלה שהוא בכרת. ומתרץ ההוא דאתי ליה מעלמ'. כלומר [זה] שאמרתי שהוא בלא תעשה הוא באותו דם הבא אל הלב משאר איברים ומתכנס אליו. וכי קאמר מר שהוא ענוש כרת בדם הלב עצמו אמר. ואי דאתי ליה מעלמא כלומר וכיון שאתה אומר שמה שאמר שדם הלב בלא תעשה על דם הבא מן האיברים. היינו דם איברים ולמה אמ' בתוספתא דם הלב ודם האיברים הלא הכל אחד הוא. ומשיב ולטעמיך כלומר ולטעם שלך. שאתה מקשה מפני מה שנה שני פעמים דם הלב. כמו כן אומ' לך מי לא קתני דם כליות ואחר כך דם איברים והכל אחד הוא. אלא תני והדר תני. כלומר מה אתה יכול לומר ששונה דם הכליות בפרט ואחר כך שונה אותן בכלל עם שאר איברים. הכא נמי תני והדר תני. כלומר בכאן לענין דם הלב שונה אותו בפרט ואחר כך שונה אותו בכלל. דם דגים שכנסו בכלי אסור משום גזירת רואים שיאמרו שהוא דם בהמה. מיתיבי. משיבין התלמידים לרב מן הבריתא שאומר דם דגים דם חגבים מותר וקשה לרב שאמר אסור. ומתרץ בשלא כנסו כי הא שאמר רב לרב שימי אבלע לי ואנא אכול. ר"ל ערב אותו עם בשר הדג כדי שלא יהיה כנוס ואכלנו. דכוותיה דם מהלכי שתים אסור ר"ל דם האדם בשלא כנסו אמאי אסור כלומר כיון שבאותה בריתא של רב דתני דם חגבים מותר אומ' דם מהלכי שתים אסור צריך שיהיה הכל בענין אחד כדי שלא תדבר הבריתא בשני פנים ואם דם דגים בשלא כנסו מותר דם מהלכי שתים בשלא פירש מבשרו אמאי אסור והתניא דם שעל הככר ר"ל דם שעל הפת שנשך בו האדם ויצא דם מן השנים אסור מפני שפירש והרי הוא כאילו כנסו. ושל בין השנים שלא פירש עדיין מוצצו ובלעו ואינו חושש. אלא על כרחך מה שאמ' דם מהלכי שתים אסור ר"ל בשכנסו. וכן דם דגים ודם חגבים מותר כשכנסו. וקשיא לרב כבראשונה שאמ' דם דגים שכנסו אסור. ומתרץ הא דאית ביה קשקשים הא דלית ביה קשקשים. דאית ביה קשקשים מותר אע"פ שכנסו שהרי נראה לכל שהוא דם דגים. ומה שאומר רב שהוא אסור בשאין בכלי שכנסו קשקשים שמא יחשדו אותו שאוכל דם בהמה. וי"מ הא דאית ביה קשקשים שאמ' הבריתא דם דגים מותר כשיש בדגים קשקשים שהרי הדגים טהורים ודמן מותר. ומה שאמ' שהוא אסור בשאין בדגים קשקשים שהן טמאין ודמן אסור כבשרן. וזה הפירוש נראה לי מדברי רבינו משה הספרדי ז"ל.
<h2>דף כה.</h2>
[חולין פ"א ע"ב] השוחט ונמצאת טרפה, כלומר שנמצאת האם ששחט ראשונה טרפה נמצא ששחיטתה שאינה ראויה היא או ששחטה לע"ז שהיא אסורה בהנאה. או שהיתה השנייה זו היא הבת פרת חטאת דהיינו פרה אדומה דלא לאכילה קיימא. אבל ליכא לפרש הראשונה האם שתהיה פרת חטאת שכיוון שעלה עליה זכר פסולה. או שור הנסקל, הראשון ששחט שור הנסקל שנגמר דינו או פרה הנסקלת והוא אסור בהנאה אע"פ ששחטו דילפינן (קדושין נ"ו) מקרא דכתיב (שמות כ"א) סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שנבלה היא ונבלה אסורה באכילה אבל בא ללמד שאע"פ ששחטו אחר שנגמר דינו אסור באכילה ובהנאה נפקא לן מבעל השור נקי כלשון בני אדם למי שירד מנכסיו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום. או עגלה ערופה. היתה הבת ששחט ראשונה אך לא האם שהרי עלה עליה זכר פסולה שהיא אסורה בהנאה. ר' שמעון פוטר דסבירא ליה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה נמצא שהשנייה ששחט לא היתה אותו ואת בנו שהרי הראשונה לא היתה שחיטה כלל כיון שאינה ראויה לאכילה וכתיב [ויקרא כ"ב] לא תשחטו. אבל היכא ששוחט הראשונה כהוגן אע"פ דהיא שנייה שחיטה שאינה ראויה יש לומר דר' שמעון מודה בהא דמחייבין משום אותו ואת בנו כיון דקיימא לן דאותו ואת בנו נוהג בקדשים ולעולם שחיטת השני הוי שחיטה שאינה ראויה דהא מחוסר זמן הוא ואפילו הכי חייבה תורה עליו שלוקה משום אותו ואת בנו. וחכמים מחייבין בכל ענין דסבירא להו שחיטה שאינה ראויה שמיה שחיטה. השוחט ונתנבלה בידו כלומר שלא מדעת או הנוחר והמעקר שהוא מדעת פטור לדברי הכל דלאו שחיטה היא כלל ולא דמיא לשחיטת טרפה דלעיל דהתם שחיטה מעליאתה היא ודבר אחר גורם לה להפסל.
[חולין כ"ג ע"ב] הכשר בפרה וכו' שהפרה כשרה בשחיטה ועגלה ערופה הבאה על החלל שלא נודע מי הכהו פסולה בשחיטה אלא בעריפה דחזינן עיכובא מייתור לשון דכתיב וערפו שם (דברים כ"א) וכתיב הערופה בעריפה אין בשחיטה לא ובפרה נמי חזינן עיכובא מדכתיב חקה בפרה וכל היכא דכתיב חקה עיכובא הוא וכתיב ושחט את הפרה לעיניו (במדבר י"ט וצ"ל אותה לפניו) בשחיטה אין בעריפה לא ופרה אדומה ועגלה ערופה מעשה שניהם חוץ לעזרה היו אע"פ שבעגלה כתיב בה כפרה כקדשים דכתיב [דברים שם] כפר לעמך ישראל ופרה נמי נקראת חטאת דכתיב [במדבר שם] חטאת היא.
